רגע לפני שאני צולל חזרה למצולות סידורי העבודה, טופסי הזמנות, לישת בצקים, ארוחות צוות, אספרסו-סמבוקה, סרוויסים ושאר ירקות המודוס אופרנדי הצפוף שלי, רציתי להקדיש רגע לשיתוף חוויות ורשמים מהמסע שלי לעולם החדש.
כן, חזרנו אתמול אשתי ואנוכי מטיול חוף לחוף בן שלושה שבועות בארה"ב. התחלנו בתפוח הגדול, המשכנו לדרום קליפורניה והמשכנו לעיר החטאים. גילוי נאות הוא שבמשך עשור בכלל לא חשבתי על טיול לארה"ב, התעניינתי הרבה יותר בערי אירופה הקלאסית ולא רציתי לשמוע בכלל על אמריקאים, למרות שאני יליד משפחה אמריקאית.
כשמציאות וציפיות לא נפגשות
כנראה שפשוט נשאר טעם מר מדי מהשנה שביליתי שם בתחילת המאה. הייתי בקושי בן 20 ונסעתי להגשים את עצמי בארץ ההזדמנויות. אבי ואחי גרו שם, כך שהייתה מובטחת נחיתה רכה ואכן הייתה. הקושי המתין קצת אחרי הנחיתה.
כשהמציאות לא מיישרת קוו עם הציפיות (כפי שמציאות נוטה לעשות), נוצר כאב. הכאב שלי היה עמוק, מאחר והקשר עם אבא לא התפתח כפי שקיוויתי ובאשר להגשמת הזדמנויות? זה לא מה שצפן לי הגורל.
עבדתי אומנם במסעדת ספאגו (Spago) שהייתה אז בטופ הרשימה, אבל היה לי קשה מאוד להתקדם ולא ממש הסתדרתי עם רבבות המקסיקנים בצוות המטבח. כילד בן 20, לא היו לי הכלים המנטאליים להתמודד עם הפערים החברתיים העצומים ביני לבין שאר הצוות. העבודה הייתה קשה מאוד פיזית, מה שהפך את החוויה להרבה פחות נוצצת משציפיתי.
ובאשר לאבא? בואו נאמר שהביקור שלי עכשיו הייתה הפעם הראשונה שתקשרנו מזה כמעט עשור.
להתבגר
מאז החוויה הצורמת ההיא לא ממש רציתי לשמוע מאמריקאים וארה"ב ממש לא עניינה אותי. אז קרה משהו מצחיק, כנראה שהתבגרתי (זה לפעמים קורה לגברים בסביבות 30). הבנתי שבין אם ארצה או לו, תמיד יהיו לי שורשים אמריקאיים ובין אם אכיר בזאת או לו, אבא תמיד יהיה אבא והזמן לתיקון מוגבל.
אז נסעתי, בעקבות הילדון בן ה-20 שנצרב שם לפני עשור, בעקבות הקשר האבוד עם אבא וכמובן בעקבות האוכל.
הייתה לי רשימה מבטיחה של המסעדות שאמרתי לעצמי שאסור לי לפספס. רציתי לטעום את כול השפים ויהי מה. שוב, הציפיות היו גבוהות, כמעט כגובה ה"סקיי ליין" של מנהטן. כבר אמרנו מה המציאות אוהבת לעשות עם ציפיות?
אז התחלנו לפקוד את אותם השפים, כפי שגרסה הרשימה שבניתי בכזו קפידה. אכלנו אצל שף אחד ואז אצל השני. בקיצור, השארנו סכומים מאוד גדולים על מנות מאוד קטנות. פעם אחת אפילו הלכנו לאכול כריך קורנד-ביף אחרי ארוחה של 200 $. ברגע שהשלמתי עם העובדה שנהניתי (ושבעתי) הרבה יותר מהסנדביץ' ב- 10$ בדליקטסן המקומי מאשר ארוחת הטעימות של השף המהולל, הבנתי שמתרחשת תפנית בתוכנית.
היום, שלא כמו לפני עשור, הרשיתי למציאות להוליך אותי לאן שתרצה, כיוון שבקצב שהתחלנו את הטיול, הייתי מסיים במצולות כיור הכלים אצל אחד השפים. הבנתי שהחוויות מאוכל הרחוב, מהמעדניות המקומיות והדיינרים הפשוטים הן חוויות אוטנטיות וחזקות בהרבה מארוחות הגורמה במסעדות המכוכבות.
לא ביקרתי בפסל החרות ולא מחיתי כפיים לדולפינים מבויתים:
אז בניו יורק הלכנו לצ'יינה טאון לארוחת דים-סאם והלכנו לצריף המבורגרים ששמענו עליה ולמסעדת "חור בקיר" יפנית שמגישה רק אטריות ראמן ובסן דייגו הלכנו לצריף שמגיש אויסטרים על קרח, בירה ודגים טריים שפשוט צולים על גריל או מחבת. אפילו בווגאס הלכנו למסעדות מקומיות רחוק מהסטריפ, שלא תמצאו שם אף תייר והיה פשוט שמימי.
אני מרגיש שחוויתי את ארה"ב לעומקה, על כול גווניה וצבעיה, מזווית מקומית ועין בלתי מזוינת. השארתי את החוויות הגנריות-היקרות למישהו אחר. אז לא, לא הלכתי לפסל החרות, לא מחיתי כפיים לדולפינים מבויתים ב- sea world ,לא עשיתי שייט גונדולות ב- Venetian ולא, שוב לא אכלתי אצל ז'ואל רובושון, אני בטוח שהוא יסתדר.
אבל בלילה האחרון, בדקה ה-90, החלטנו לתת הזדמנות אחרונה למישלנים והלכנו על כול הקופה. הלכנו לדגום מהתפריט הלאונג' החדש של – ,Per Se שמדורגת בעשירייה הפותחת של המסעדות הטובות בעולם ,בעלת 3 כוכבי מישלן ומהווה לווין ניו יורקי למסעדת – French Laundryבקליפורניה, מבית היוצר שלתומאס קלר, אולי השף הנערץ עלי מכולם.
שמענו שהוא השיק לאחרונה תפריט לאונג', ממנו ניתן לדגום מארוחת השף בת ה- 275 $ לאדם שהוא מגיש בחלל המסעדה. הלאונג' ממקום בפתח המסעדה ויושב על נוף מרהיב של כיכר קולומבוס במרכז מנהטן.
במילה אחת? שלמות. כאן חוויתי אולי לראשונה בחיי, רגע בו המציאות יישרה קוו עם הציפיות, שהיו מאוד גבוהות. ידעתי שיהיה מדהים וברגע שהכנסתי לפה את הביס הראשון מה- "Mac & Cheese" של תומאס, הבנתי על מה כול הבילד אפ. זו הייתה וורסיית המישלן ל- TV dinner האמריקאי הידוע , אטריות עם גבינה. רק שכאן היו אלה פתיתים מוקרמים בציר לובסטר כהה ומסקרפונה, עם זנב לובסטר חלוט בחמאה וביסקוויט פרמז'ן פריך מלמעלה. שוב, במילה אחת, שלמות. גם כאן נפרדנו מלא מעט כסף, אבל היה שווה כול סנט.
אז מה למדתי מהמסע הקולינארי, אנתרופולוגי והנפשי הזה? ציפיות ותקוות יכולות להיות דבר נהדר, רק אם לא דורשים מהם להתקיים. המציאות כבר תדע מה נכון לנו לחוות ולאן עלינו להגיע.
אם נבטח במציאות ונחיה את הרגע, לא נשאיר מקום לאכזבה לקלקל לנו את החוויה.